נחמה טייכטל

ההיסטוריה האישית שלי עם העבודה:

אפשר לומר ש"העבודה" הצליחה, בסופו של דבר, לתפוס אותי. עד אז רדפתי אחרי משהו שלא  ידעתי מה הוא. חיפשתי את "הדבר" בכל מקום אפשרי. באין סוף קורסים, סדנאות, טיפולים, ייעוצים, הכל. למעט גלישת גלים וקפיצת בנגי, עשיתי הכל, כולל טאי צ'י וריקוד סלסה.

בחיפושי נתקלתי, איך לא , גם בשמה של ביירון קייטי וה"עבודה", אך התייחסתי לזה כמשהו מעניין, ולא יותר מזה.

 ואז לגמרי "במקרה"  בעקבות רצון לנסוע לאיזשהו מקום באותו הקיץ, הצטרפתי לחברה לסקול בגרמניה, וכאן הגיע הקץ לחיפושי. הבנתי שה"עבודה",  לא נקראת כך סתם. כדי שהיא תעבוד יש לעשות אותה, להתמיד בה.

היופי ב"עבודה" הוא בפשטות ובמבנה שלה. לא צריך מורים ותיאוריות. מה שכן צריך, זה לב וראש פתוחים ואומץ מסוים   לרצות לגלות את האמת. והיא – האמת, לא נמצאת בשמים, אלא בתוכנו.

מאז הסקול הראשון הייתי בעוד כמה "סקולים",  עשיתי קורסים במסגרת ההסמכה, ותוך  כדי כך גיליתי שהאהבה שהאמנתי שהיא חיזר בלתי מוכר לי, היא שם, מוסתרת ע"י המחשבות והאמונות שלי ושהאהבה היא בעצם המהות שלי ושל כולנו.

 הידיעה שאנו פועלים מתוך המחשבות והאמונות  ולא מתוך "רוע לב", מאפשרת לי לראות את עצמי ואחרים באור של הבנה וחמלה.

היום העבודה הפכה למרכז חיי, היא בשבילי תעסוקה ושליחות.

 בתור מי שהעבודה הביאה שלווה לחייה, אני מבקשת לחלוק אותה עם אחרים.

בהקשר ל"עבודה" אני מציעה:

אני עובדת עם אנשים פנים אל פנים, בסקייפ ובטלפון.

זכות גדולה היא עבורי בשרות שאני נותנת בקו הפתוח ה"הלפליין", שאליו ניתן לפנות ללא עלות.

מה שאני אוהבת בזה שלא חשוב מה השפה, הגיל, המוצא, אנחנו כולנו מקשה אחת, עם מחשבות ואמונות דומות.

מתוך הקשבה לעצמי ולפונה, הבלבול הופך לבהירות ולהקלה והמחשבה המציקה מפסיקה להציק…

זכות נוספת שנופלת בחלקי היא כי חלק גדול מ17 נכדי(חלקם חרדים) מכירים את העבודה, מציגים אותה לחבריהם, ואף מבקשים ממני מדי פעם לעשות אותה אתם ועם חבריהם, מה שאני עושה בשמחה ובאהבה רבה.